על המודל:
מודל זה מתייחס למועדונים בהם לפחות 51% הם בשליטת עמותת האוהדים. שאר 49% יכולים להיות בבעלות של משקיע אחד או כמה משקיעים. במודל זה, האוהדים שומרים על שליטה במועדון, תוך כדי שהם מאפשרים השקעה והשפעה מסוימת של בעלי המיעוט הפרטיים. למשקיע או המשקיעים הנוספים ישנם הזכויות והחובות העומדים לרשותם וכנגדם בחוק המדינה, בתקנון המועדון (שנקבע באסיפת החברים) ובהסכם שנקבע בינם לבין עמותת האוהדים. גם במודל זה ניתן למנות נציגים ולקיים את כל אותם גופים נבחרים כמו במודל הקודם.
יתרונות
חסרונות
– גם מודל זה יכול להרחיק משקיעים חיצוניים במידה מה, שכן הם יכולים לכל היותר להיות בעלי מיעוט
– דורש ניהול קפדני והבנה של אופי החברות במועדון מצד בסיס האוהדים
– עלול ליצור קונפליקטים בקרב הקהל, אך זהו מהותו של תהליך דמוקרטי
– הכרעת הרוב פירושה כי לעתים דעת המיעוט בקהל לא תכובד, אך גם זה חלק אינטגרלי מתהליך דמוקרטי
– למרות שבידי האוהדים מרבית השליטה, חלוקת הבעלות תדרוש מהם להתפשר בעניינים מסוימים החשובים למשקיע הפרטי
– מאפשר השקעה חיצונית נוספת מעבר להון שהאוהדים יכולים לגייס
– האוהדים (החברים במועדון) הם עדיין בעלי רוב השליטה בנוגע לקבלת ההחלטות (מינויי הנהלה, תקנון ועוד)
– מאפשר לחברי המועדון לייצר תהליכי קבלת החלטות שקופים המאפשרים בחינה ביקורתית של החלטות ההנהלה
– מעצים את תחושת הקהילתיות וההזדהות של האוהדים עם המועדון, מגביר רצון להתנדב ולתרום (גם כספית)
– מעודד אוהדים להיות חלק פעיל בקהילה
המצב בישראל
מודל זה אינו קיים בישראל ומעולם לא נוסה. מרבית המועדונים בישראל (לא רק קבוצות האוהדים) מוגדרים משפטית כעמותות, מה שאינו מאפשר חלוקת בעלות. לכן, כמו במודל הקודם, על מנת לקיים מודל זה בישראל יש להפוך את המועדון בחוק לחברה לתועלת הציבור (חל"צ). במצב כזה ניתן יהיה לחלק את הבעלות על המועדון בין עמותת האוהדים ומשקיע או משקיעים פרטיים נוספים. על חלוקה זו להיות מעוגנת בהסכם בעל תוקף משפטי בין הצדדים.