על המודל:
מודל זה מתייחס למועדונים בהם לעמותות האוהדים ישנה בעלות של פחות מ.50%- בעלות הרוב, יכולה להיות בבעלות של משקיע אחד או כמה משקיעים.
מנקודת המבט של עמותת האוהדים כבעלת מיעוט, מידת ויכולת ההשפעה של נציגי האוהדים על הנעשה במועדון תלויים בהסכם המשפטי שנחתם מראש עם המשקיע או המשקיעים המחזיקים במרבית הבעלות על המועדון. ניתן לדרוש בהסכם סמכויות כגון: מינוי חבר עמותה להנהלת המועדון לצד נציגי המשקיע הפרטי, הטלת וטו על החלטות הרות גורל עבור האוהדים כמו צבע המדים וסמל המועדון או מעבר לאצטדיון אחר, אישור ומעקב אחר דוחות פיננסים, מחירי ואופן חלוקת הכרטיסים ועוד.
יתרונות
חסרונות
– מודל נפוץ בהרבה מאוד מדינות, מה שמאפשר למידה מארגוני אוהדים ברחבי העולם
– ישנם ארגוני אוהדים המעדיפים את המודל הזה על מודל של בעלות רוב או בעלות מלאה, שכן הוא אינו מצריך ניהול שוטף והקמת גופים בירוקרטיים.
– אמנם זה תלוי במידת הבעלות על המועדון, אך לאוהדים עדיין ישנה שליטה והשפעה מסוימת כפי שצוין לגבי תהליכי קבלת ההחלטות
– הסטנדרטים של שקיפות ואחריותיות עדיין נקבעים על ידי בעלי מרבית השליטה, שהם כאמור אינם האוהדים
– לאתגר את הנהלת המועדון ואת המשקיעים יכול להגרר לקונפליקטים ממושכים, אך זה נכון בכל מודל של בעלות משותפת ובוודאי עדיף על אי-בעלות
המצב בישראל
מודל נוסה כמה פעמים בישראל בהצלחה פחותה ויתרה. מרבית המועדונים בישראל (לא רק קבוצות האוהדים) מוגדרים משפטית כעמותות, מה שאינו מאפשר חלוקת בעלות. לכן, כמו במודל הקודם, על מנת לקיים מודל זה בישראל יש להפוך את המועדון בחוק לחברה לתועלת הציבור (חל"צ). במצב כזה ניתן יהיה לחלק את הבעלות על המועדון בין עמותת האוהדים ומשקיע או משקיעים פרטיים נוספים. על חלוקה זו להיות מעוגנת בהסכם בעל תוקף משפטי בין הצדדים.